על תורת המשחקים ומסיבות בגן הילדים

ימי שישי מהווים עבורנו (אשתי ואנוכי) זמן איכות – רגעים קטנים שבהם אפשר להירגע מהשגרה היום יומית, ולבלות, באיזה בית קפה מיוחד באזור, ואח"כ סידורים או סתם קניות לשבת. זה מתאפשר כל עוד כל הילדים שלנו במסגרות (הקטן בגן ילדים והגדולים בבית הספר). הבן הקטן שלנו מסיים השנה גן טרום-חובה, וימי שישי כבר לא פנויים ברגע שהילדים יוצאים לחופש הגדול.

אבל אליה וקוץ בה- בשנים האחרונות (כל עוד יש לנו ילד/ים בגני ילדים), אחד או יותר מימי השישי שלנו היו מופקעים לטובת מסיבות. שלא תבינו אותי לא נכון – אני אוהב את הילדים שלי, ואוהב לראות אותם נהנים במסיבות, אבל למה על חשבון זמן איכות עם אשתי?

כל פעם שיש מסיבה ביום שישי, הגננות קובעות אותן לסביבות השעה 9, המסיבה אורכת בערך שעה או שעה וחצי (כלומר עד עשר וחצי), ואז הגננת מכריזה שהיא נמצאת עם הילדים בגן עד השעה הרגילה (12:30 היא השעה שבה מסיימים ביום שישי), אבל מי שרוצה יכול לאסוף את הילדים שלו כבר עכשיו. איזה באסה- הנה אני רואה את הזמן איכות שלי עם אשתי יורד לו לטמיון, כי מה שקורה הוא שכל ההורים "נופלים כמו זבובים" ולוקחים את הילדים שלהם מיד אחרי המסיבה – הרי אף אחד לא רוצה להיות ההורה שמשאיר את הילד שלו לבד בגן.

נקודת מבט מתורת המשחקים

אז איפה המשחק פה? מפתיע, אבל זה בעצם משחק של ההורים, לא של הילדים. מדובר במשחק שיתופי (ההורים של כל הילדים יכולים לשתף פעולה ולהגיע ביחד לאסטרטגיות שונות). 

נניח לרגע שרוב ההורים הם כמוני, כלומר מתמחרים את זמן האיכות שלהם עם בן/בת הזוג, כזמן שלא יסולא בפז, אז האסטרטגיה שמביאה למקסימום תועלת היא שכל ההורים הולכים למסיבה של הילד בשעה 09:00, משאירים את הילד בגן ב-10:30 כשמסתיימת המסיבה, מבלים זמן איכות עם בן/בת הזוג עד 12:30 ורק אז אוספים את הילד.

איפה הבעיה? קשה מאוד לייצר קואליציה תועלתית כזו, כי מספיק שיש 2-3 הורים "מתנדנדים" שבאמת רוצים לאסוף את הילד, או שחוששים שהילד ישאר לבד בגן, בשביל להפיל את כולם כמו זבובים. הרי ה"עלות" שהילד שלך ישאר בקבוצה קטנה של חמישה ילדים שנשארו עם הגננת בגן (בעוד שכל היתר הלכו הביתה), היא עלות מאוד גבוהה (הילד ירגיש מקופח), והחשש הזה מייצר אפקט שרשרת שבסופו – אין ילדים בגן והגננת הולכת הביתה מוקדם.

או כמו שניסחתי בקבוצת ווטסאפ של הגן "מלכוד22": תהיה אפשרות להשאיר את הילדים בגן אחרי המסיבה או לקחת אותם. ואז כל ההורים יקחו אותם, כי מי רוצה להשאיר את הילד שלו כשכל יתר הילדים הלכו?

הנה התכתובת בנדון ותגובות ההורים. ניתן לראות שיש כמה הורים "פעורים" שמביעים תמיכה באיסוף מוקדם של הילדים.

 

 

אם כבר תורת המשחקים, אז למה לא אמונה באלוהים?

אני לא אדם מאמין, אבל אני עדיין זוכר את אחד מהדברים המעניינים שנתקלתי בהם כשעיינתי כסטודנט לתואר ראשון במתמטיקה בספר לימוד של תורת המשחקים – הוכחה שכדאי להאמין באלוהים. להוכחה שאראה לכם קוראים "ההתערבות של פסקל" (אני כמובן לא "קונה אותה", אבל זה פרדוקס נחמד).

נניח שיש שתי אסטרטגיות אפשריות: 

1. אמונה באלוהים ושמירה על מצוות

2. אי-אמונה באלוהים ואי-שמירה על מצוות

עוד נניח שיש שני מצבים אפשריים:

1. אלוהים קיים

2. אלוהים לא קיים

במקרה שאלוהים קיים, אדם מאמין ושומר מצוות מרוויח פרס אינסופי (בדמות החיים שלאחר המוות), בעוד שאדם כופר מקבל פרס שלילי אינסופי (חיים בגיהנום).

במקרה שאלוהים לא קיים, אדם מאמין ושומר מצוות מפסיד פרס "סופי בגודלו", כי במהלך חייו הוא נאלץ לוותר על הרבה דברים (במקרה של יהדות: סטייק חזיר, המבורגר עם גבינה, שרימפסים, ועוד). הכוונה של "סופי בגודלו" היא שמדובר בוויתור סביר (שאינו אינסופי בהשוואה לדוגמאות הקודמות). לעומתו, אדם כופר מרוויח את כל השיקוצים הללו – רווח "סופי בגודלו".

בסיכומו של הפרדוקס, אנחנו מגיעים למסקנה שכדאי להאמין באלוהים ולשמור מצוות, כי אפילו אם יש סיכוי קטן שאלוהים קיים, אז המחיר של כפירה ואי-שמירה על מצוות הוא מינוס אינסוף.

בכל זאת, אני באופן אישי לא מאמין באלוהים – יש בפרדוס הזה כל מיני הנחות שמסתתרות (חשבו מהן?).

הנמשל

אני מוצא שלפעמים יש עניין בניתוח מתמטי-מחושב המבוסס על עקרונות של תורת המשחקים. לכל הפחות – זה כיף, אבל מעבר לזה בעסקים זה פוגש אותנו רבות- במכרזים, בעבודה בשווקים עם שחקנים נוספים (מתחרים או לקוחות), במשא ומתן. גם בפוליטיקה זה נמצא (הרכבת קואליציה, שיתופי פעולה של קואליציה-אופוזיציה, ועוד). ניתוח כזה עוזר לנו להסתכל רגע מהצד ולנסות להבין בצורה אנליטית מהם הצעדים וההחלטות הכדאיות ולמה.

נתקלתם במקרים מעניינים מתורת המשחקים ורוצים לשתף? אשמח לשמוע! צרו קשר באתר.